זאב אינגבר - שירותי עריכת דין, גישור וניהול משא ומתן, עריכת חוזים, ייצוג משפטי, הסכמי ממון

רשלנות

רשלנות

עוולת הרשלנות היא אחת מעילות התביעה במסגרת דיני הנזיקין, ויש הטוענים, כפי שציין השופט ברק בפסק-דין גורדון, כי היא העוולה המרכזית בדיני הנזיקין. לפי דיני הנזיקין, אדם שנפגע וסבל נזק (הניזוק), יכול לתבוע את הפרט שגרם את הנזק (המזיק). אולם הפיצוי אינו אוטומטי, והניזוק נדרש תחילה להוכיח שורה של קריטריונים לפני שיזכה בפיצוי. חרף הדמיון בשם, עוולת הרשלנות הנזיקית אינה זהה לרשלנות הפלילית. בעוד עוולת הרשלנות הנזיקית היא הדרך הנפוצה והשמישה ביותר לזכייה בתביעת נזיקין, במשפט הפלילי אין הרשלנות גרידא מספיקה כדי להטיל אחריות פלילית, ונדרשת לכך הוראה מפורשת בחוק.

ככלל, אדם יחשב רשלן אם הפר סטנדרט התנהגות המקובל בחברה. פקודת הנזיקין, והפסיקה בעקבותיה, לא הסתפקו בהגדרה זו ויצרו שורה של תנאים ומבחנים, במטרה לבדוק האם חב אדם ברשלנות. מבחנים אלו מאפשרים לבתי-המשפט להכריע האם יש להטיל אחריות נזיקית במסגרת עוולת הרשלנות במקרה הנתון, ובמקביל משמשים כמערכת של איזונים ובלמים, המשקללים גם מדיניות חברתית ושיקולי צדק ומוסר.

תוכן עניינים:
1 רקע תאורטי
-1.1 מהי רשלנות
-1.2 משטר האחריות של עוולת הרשלנות
-1.3 מטרות בקביעת הרשלנות כעוולה
2 יסודות עוולת הרשלנות
-2.1 התרשלות
-2.2 חובת הזהירות
--2.2.1 ההבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית
-2.3 הקשר הסיבתי לנזק שנגרם
3 סקירת הדין
-3.1 חשיבות עוולת הרשלנות ושכיחותה
-3.2 היחס בין עוולת הרשלנות לעוולות נזיקיות אחרות
-3.3 השתלשלות היסטורית וגבולות העוולה לאור הפסיקה
4 מבט לעתיד
5 מבט ביקורתי


רקע תאורטי

מהי רשלנות?
במסגרת עוולת הרשלנות הנזיקית, על מנת לזכות בפיצוי נדרש, בין היתר, להראות כי הופר סטנדרט התנהגות מסוים. את הפרתו של סטנדרט התנהגות זה, אשר כל פרט בחברה נדרש לקיימו, נהוג לכנות "רשלנות". אם לא הופר סטנדרט ההתנהגות הנדרש על פי מבחני העוולה, או במילים אחרות המזיק אינו רשלן, לא יהיה המזיק חייב בפיצוי. כאשר הניזוק התרשל אף הוא, יופחתו פיצוייו בהתחשב באשם התורם שניתן לייחס לו. נבהיר זאת באמצעות דוגמה: נניח שמיקי נהג ברכבו במהירות המותרת, עם בלמים תקינים, אולם בגלל כתם שמן לא צפוי על הכביש אירעה תאונה. האם בהכרח נאמר שמיקי רשלן? כעת נניח שמיקי נהג עם בלמים בלתי-תקינים, ובמהירות גבוהה מהמותר. האם כעת תשתנה התשובה? בלשון פשוטה, ניתן לנסח את מהותה של עוולת הרשלנות כהנחיה לפרטים בחברה "נהגו כהלכה!".

במילים אחרות, עוולת הרשלנות דורשת מהפרטים שלא להפר את סטנדרט ההתנהגות הנדרש מהם. אולם כיצד נקבע אותו סטנדרט? הסטנדרט נקבע על ידי השוואת התנהגותו של המזיק להתנהגותה של דמות היפותטית, אשר נקראת "האדם הסביר". האדם הסביר מייצג לכאורה כל פרט ופרט בחברה. לכן, בבואו לבחון האם הופר סטנדרט ההתנהגות, כלומר האם המזיק רשלן, יבחן תחילה בית-המשפט כיצד היה נוהג האדם הסביר בנסיבות העניין. אם האדם הסביר היה נוהג כפי שנהג המזיק, הרי שלא תוטל על המזיק אחריות. אולם אם האדם הסביר היה נוקט בדרך פעולה אחרת מזו שבה נקט המזיק, נאמר שהמזיק רשלן. אם נחזור לדוגמה, ניתן לומר כי האדם הסביר בנסיבות העניין היה נוהג במהירות המותרת, עם בלמים תקינים. אם מיקי נהג כך, הרי שאינו רשלן, אולם אם נהג במהירות גבוהה מהמותר, עם בלמים לא תקינים, נאמר שהוא רשלן. את תהליך הבדיקה מבצע בית-המשפט בדיעבד, לאחר שאירע הנזק, ואילו הפרט מפעיל את שיקול דעתו מלכתחילה, לפני שאירע הנזק.

בחוק הישראלי מעוגנת עוולת הרשלנות בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, בזו הלשון:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

כפי שעולה מלשון החוק, ההסדר המשפטי המטיל אחריות בגין רשלנות מנוסח באופן רחב, בצורת עקרון, ולא ככלל חד. הניסוח הכללי של צורת התנהגות ראויה זו, "הסבירה", נועד לאפשר להתאים את הקביעה מהי ההתנהגות הרצויה לנסיבות הקונקרטיות, היות שלא ניתן להגדיר מראש, ביחס לכל מקרה ומקרה, מהי רמת הזהירות הנאותה, הרי מספר המקרים במציאות הוא אינסופי. במילים אחרות, הדין קובע "נוסחה" לפיה נדרשים הפרטים לנהוג. תפקידו של בית-המשפט, ותפקידם של הפרטים, להציב ב"נוסחה" ערכים משתנים, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות. החוק אמנם אינו מעניק לבית-המשפט אמת מידה ברורה להכרעה אילו פרמטרים יש להציב במשוואה, אולם השימוש בלשון "האדם הסביר" מרמז על-כך שיש לשקף בבחירת הפרמטרים במשוואה את העדפותיהם של הפרטים בחברה. לכן, הקביעה מהי ההתנהגות הסבירה מבוססת על העדפת המקובל והרצוי על ידי החברה בכללותה. כפי שיפורט בהמשך, הפסיקה הוסיפה ופירטה את הפרמטרים המוצבים במשוואה, אותה כינתה בשם "נוסחת הנד", על-שם לרנד הנד, השופט האמריקאי שטבע את השימוש בה בפסק הדין U.S. v. Carroll Towing.


משטר האחריות של עוולת הרשלנות
בנוסף להפרת סטנדרט ההתנהגות, דורשת עוולת הרשלנות את קיומם של קריטריונים נוספים, המכונים יסודות העוולה, אשר יפורטו להלן. אולם, עוולת הרשלנות אינה דורשת כי פעולתו של המזיק נעשתה בכוונה לגרום נזק. גם אם המזיק לא התכוון להרע לאיש, די בכך שהופר סטנדרט ההתנהגות המקובל בחברה. לכן מכונה עוולת הרשלנות עוולה של "אשמה חברתית". בדיני נזיקין נהוג לכנות את דרישת העוולה ביחס למצבו הנפשי של המזיק "משטר אחריות", ועל-כן נהוג לומר כי עוולת הרשלנות היא בעלת משטר אחריות של אשמה חברתית. לדוגמה: אין חשיבות לשאלה האם התכוון מיקי לגרום לתאונה או לאו. די בכך שנהג מעל המהירות המותרת וללא בלמים תקינים, כדי לומר שיש לו "אשמה חברתית", המצדיקה הטלת אחריות במסגרת עוולת הרשלנות.


מטרות בקביעת הרשלנות כעוולה
כאמור, חשיבותה של עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין רבה, ועל-כן הספרות האקדמית והפסיקה עסקה רבות, במסגרת הדיון בצדק מחלק בדיני נזיקין, במטרות שבקביעתה. נהוג לחלק את מטרות אלה לשניים:

הגשמת הצדק בין אדם לחברו, על ידי כך שיפצה המזיק המתרשל, את הניזוק החף מפשע, וישיב את המצב לקדמותו עד כמה שהדבר אפשרי.
מטרה תועלתנית בעיקרה, שעניינה מקסום התועלת שמפיקה החברה מהטלת אחריות במקרה נתון. הטלת אחריות המשפטית, במקרים בהם הופר סטנדרט ההתנהגות הרצוי לחברה, אמורה לשמש תמריץ למזיקים פוטנציאלים שלא להתנהג באופן המזיק לחברה, ובכך לשפר וליעל את הרווחה בחברה. לצורך אמדן היעילות הטמונה בהטלת האחריות, מקובל להשתמש בנוסחת הנד.
כך או אחרת, ישנה הסכמה כללית בספרות ובפסיקה, שאין לקבוע מטרה אחת לקביעתה של העוולה, וכל המטרות משמשות יחד בערבוביה.


יסודות עוולת הרשלנות
כדי להצליח בתביעת רשלנות, על הניזוק להוכיח את כל יסודות העוולה, המפורטים בסעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין:

התרשלות המזיק.
חובת זהירות המוטלת על המזיק כלפי הניזוק.
קיום נזק לניזוק בעטיה של התרשלות המזיק (קשר סיבתי).
בפסיקה ובספרות המשפטית אין אחידות דעים באשר לחלוקה משולשת זו, ורבים המנתחים את עוולת הרשלנות על-פי מודל מרובע המפצל בין חובות זהירות שונות, כפי שיפורט בהמשך.


התרשלות

קיומו של יסוד ההתרשלות למעשה נקבע באופן דומה להגדרת הרשלנות לעיל. בית-המשפט משווה את התנהגות המזיק להתנהגותו ההיפותטית של האדם הסביר, ומתוך כך מסיק האם התרשל המזיק. התנהגות האדם הסביר, נקבעת לפי קנה מידה אובייקטיבי, כלומר לא לפי שיקול-דעתו של המזיק הספציפי, אלא לפי צורכי החברה. לצורך הכרעה בסוגיה האם רצויה ההתנהגות לחברה, משתמשת הפסיקה במבחן עזר הידוע בשם "נוסחת הנד". בהפעילו את הנוסחה, משקלל בית-המשפט את תוחלת הנזק, כלומר מידת הנזק וההסתברות להתגשמותו מחד, אל מול עלות מניעתו של הנזק מאידך. את האלמנטים המרכיבים את הנוסחה, נהוג לציין כך:

P- המציין את המילה האנגלית Probability, כלומר ההסתברות לגרימת הנזק.

L- המציין את המילה האנגלית Loss, כלומר מידת הנזק הנגרם.

B- המציין את הביטוי האנגלי Burdon of precaution, כלומר עלות מניעת הנזק.

הסתברות הנזק כפול מידת הנזק תראה לנו את תוחלת הנזק. בניסוח מתמטי, ניתן לומר כי אם P×L > B, אזי המזיק התרשל. לעומת זאת, אם P×L < B, ימצא שהמזיק לא התרשל. כלומר, במידה שעלות המניעה קטנה מתוחלת הנזק, ובהנחה שהמזיק לא נקט באמצעי המניעה הללו, ימצא המזיק שלא ניטרל את הסיכון - מתרשל. אולם אם עלות המניעה גדולה מתוחלת הנזק, גם אם המזיק לא נקט באמצעי הזהירות, לא יימצא מתרשל.

ניקח לדוגמה מקרה שבו מפעל תעשייתי שופך חומרים מזהמים לנחל הסמוך. נניח גם כי בדוגמה זו, המרכיב ההסתברותי (P) נמוך, למשל בשל העובדה שנעשה שימוש במי הנחל לעתים נדירות בלבד, ולכן נמוך הסיכוי שיתרחש הנזק בפועל. נניח גם כי הנזק שנגרם (L) על ידי שפכים אלו הוא קטן, למשל אם מדובר מלכתחילה בחומרים אשר גורמים נזק מועט. שקלול שני המרכיבים האחרונים הוא תוחלת הנזק. אם עלותו של מסנן אשר יצמצם את הזיהום בנהר (B) נמוכה מתוחלת הנזק, אז נאמר שבעל מפעל שלא התקין מסנן שכזה הוא רשלן. אולם אם התקנת מסנן יקרה במיוחד, לאור העובדה שתוחלת הנזק בדוגמה המובאת כאן קטנה, לא יחשב בעל המפעל רשלן.

מבחן זה בודק למעשה האם יעיל לחברה להגדיר מעשה כרשלני. כלומר, החברה מוכנה להשלים עם הנזק שנגרם כתוצאה משפיכת החומרים לנחל, כל עוד התועלת החברתית הכוללת המופקת מפעילות המפעל אינה נפגעת. כלומר, מערכת המשפט אינה מתיימרת למנוע את כל סוגי הנזקים, אלא רק את אלה שנזקם גדול מתועלתם. מערכת המשפט מוכנה שלא לראות בנזקים מסוימים כהתרשלות, ובלבד שתצא החברה נשכרת בסופו של דבר.

ברם, גם בהפעילה את נוסחת הנד, התלבטה הפסיקה לא אחת, אילו משתנים ניתן לשקלל בתוכה. כך למשל, הועלתה השאלה האם ניתן לשלב בנוסחה גם נזקים חברתיים ולכמת בצורה ריאלית נתונים אחרים. בעניין זה קבע השופט ריבלין בפסק-דין חמד, כי הנוסחה אינה פורמלית וקשיחה, וכי בית-המשפט יכול ליצוק לתוכה תוכן והיגיון. השופט ברק קבע בהקשר זה, כי "האדם הסביר אינו רק האדם היעיל, זהו גם האדם הצודק ההוגן והמוסרי".

מקור נוסף ממנו יכול השופט ללמוד כי התנהגות מסוימת עולה כדי התרשלות, הוא ספר החוקים. לא כל הפרת חוק נחשבת מיד כהתרשלות, אולם ללא ספק, החוקים והוראות שונות בכללם, מהווים ראיה חזקה לסטנדרט הראוי, שאם יופר תיגזר התרשלות המזיק. במקרה שפעל המזיק מחוץ למסגרת המותרת בחוק, יועבר נטל ההוכחה אל כתפיו, על מנת להוכיח כי לא התרשל, כפי שנקבע בפסק-הדין בעניין לרנר.

בבואנו להוכיח את התרשלות המזיק, יש לשים לב כי הזמן בו תיבדק ההתרשלות, יהיה זמן ביצוע ההתנהגות. יש להימנע מבדיקה זו בדיעבד, כאשר כבר ברור לנו שהנזק בעקבות פעולות המזיק יתרחש. כאמור, מבחן האדם הסביר הוא מבחן אובייקטיבי, אשר אינו בוחן את הניזוק הספציפי, אלא את צורכי החברה. אולם, הפסיקה העמידה מספר חריגים לכלל אובייקטיבי זה. כך למשל, במקרה של רשלנות רפואית, כאשר רופא נהג לפי הסטנדרט הרפואי המקובל, בעוד שהסטנדרט האישי שלו כמומחה גבוה מהרגיל, הוא יבחן סובייקטיבית, ובית-המשפט יחמיר עמו. שני מקרים חריגים נוספים, שבהם נהוג לבחון אישית את המזיק, הם גילו הצעיר או המבוגר של המזיק, והיות המזיק בעל מום קבוע. בנוסף, בית-המשפט רשאי להתחשב בנסיבות חיצוניות למזיק, כגון יום חם במיוחד, ערפל בכביש וכדומה.


חובת הזהירות

הרשלנות היא פונקציה של חובת הזהירות - אין רשלנות, אלא אם הייתה חובת זהירות בצידה. כלומר, לא יחשב מזיק רשלן, אם אינו חייב בחובת זהירות כלפי הניזוק. לאור הרחבת מעגל המתרשלים באמצעות נוסחת הנד, חובת הזהירות משמשת במידה רבה כבלם של עוולת הרשלנות. כלומר, לעתים תשתמש הפסיקה בחובת הזהירות כדי להרחיב או לצמצם את עוולת הרשלנות על פי שיקולי מדיניות. כך קרה למשל, כאשר התעוררה השאלה האם יכולים נתבעים לתבוע עדי שקר במשפטם בעוולת הרשלנות, ועלה החשש שבתי המשפט יוצפו בתביעות. בית-המשפט קבע כי אף שעדות שקר היא התרשלות, אין לעדי השקר חובת זהירות כלפי הנאשם, ולכן אינם רשלנים.

במשפט הישראלי מעוגנת חובת הזהירות בסעיף 36 לפקודת הנזיקין, בזו הלשון:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

המקור ההיסטורי של חובת הזהירות הוא בפסק-דין Donghue הבריטי. שם נקבע הכלל הרחב לפיו "יש לאדם חובה כלפי מי שקרוב אליו". בישראל נקלטה החובה ממקור זה בפסק-דין פריצקר, ועברה שינויים רבים. השופט ברק קבע, בפסק-דין גורדון, את ההלכה לפיה בכל פעם שהנזק שגרם המזיק היה צפוי, חזקה שהייתה לו גם חובת זהירות. זאת בהתבסס על הקביעה המוסכמת כי נזק שאינו צפוי אינו מקים חובת זהירות.

יש הטוענים שקביעה זו מרחיבה מאוד, מאחר ולמשל גם גנב הגונב רכב בעל בלמים לקויים מטיל חובת זהירות על בעל הרכב, אשר ייתכן וצפה אפשרות לגניבתו. ואכן, ההלכה צומצמה בפסק-הדין בעניין לוי, שם מציע השופט שמגר לזנוח את חזקת החובה של הלכת גורדון. כלומר, לטענתו לא כל נזק צפוי יקים מיד חובת זהירות. שמגר מציע חמישה משתנים לבחינת יחסי קרבה ושכנות:

סוג הפעולה
מעשה או מחדל (העלול לשלול שכנות)
סוג הנזק
הסתמכות הניזוק
מידת הפיקוח
אם מזיק יוכר כקרוב על-פי הגדרה זו, תחול עליו חובת הזהירות. הלכת לוי היא השכיחה כיום בפסיקה, אולם אין לראות ברשימה זו כרשימה סגורה לבדיקת יחסי שכנות, ויש שבתי-המשפט חוזרים להלכת גורדון.


ההבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית

בבחינת חובת הזהירות נוהגת הפסיקה לפצל בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. חובת הזהירות המושגית, תבחן האם ככלל בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים יחסים המצדיקים קיומה של חובת זהירות. בפסק-דין לורנס, מונה השופט לוין מספר חובות זהירות מושגיות שקבעה ההלכה הפסוקה, ביניהן: חובת נהג כלפי הולך רגל וכלפי הנוסעים ברכבו, חובת מעביד לעובדיו, חובת רופא לחולה, חובת מורה לתלמיד, חובת מקבל נשק למוסר נשק, חובת המפקיר חפץ מסוכן לנפגע ממנו וחובת המשאיר כלי נשק במחסן שקל לחדור אליו כלפי העלול להיפגע. ההחלטה השיפוטית בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית היא קביעה נורמטיבית, המהווה תוצאה של שקלול ואיזון בין אינטרסים, ערכים ושיקולים משפטיים מגוונים. במידה שקיימת חובת זהירות מושגית, תיבדק גם חובת הזהירות הקונקרטית, אשר תיבחן האם במצב הספציפי הנדון אכן מתקיימת החובה המושגית שהוגדרה קודם לכן. למשל, גם אם קיימת חובת זהירות מושגית בין מורה לתלמידו, ייתכן ובמקרה הספציפי, בשל העובדה שהמורה לא נכח כלל באותו השבוע בבית-הספר, לא תקום לו חובת זהירות קונקרטית. הדרישה לקיום שתי חובות הזהירות היא מצטברת, ורק אם מתקיימת חובת הזהירות קונקרטית וחובת הזהירות המושגית כאחת, יוכל הניזוק להוכיח רשלנות המזיק. כלפי הפיצול בחובת הזהירות הופנתה ביקורת, הן בפסיקה, בפסק-דין מרצלי, והן בכתיבה האקדמית, מפי פרופ' אריאל פורת: ראשית, מטעמי מדיניות, לרוב מטיל בית-המשפט חובה מושגית בכל מקרה, וכך הופך אותה לאות מתה. שנית, בית-המשפט מתבלבל לא פעם ועורך בחובה הקונקרטית בדיקה הדומה למבחני ההתרשלות. עקב כך נוטים שופטים להתעלם מבדיקת יסוד ההתרשלות לכשעצמו.


הקשר הסיבתי לנזק שנגרם
כחלק מיסוד הקשר הסיבתי, יש להוכיח תחילה שאכן נגרם נזק כלשהו לניזוק, ובהמשך, שאותו הנזק נגרם דווקא בשל התרשלותו של המזיק. יסוד הקשר הסיבתי פוצל בפסיקה לקשר סיבתי עובדתי ולקשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי העובדתי הנהוג בדין הישראלי, מוגדר כ"סיבה בלעדיה אין" - כלומר האם היה הנזק נגרם לולא אשמת המזיק. זהו מבחן טכני, אשר פעמים רבות יכול להרחיק לכת עד מאוד, ולהרחיב את העוולה. בפסיקה הושמעה לא אחת הדעה, למשל בפסקי-הדין גבאי, נגר וחננשוילי, כי ההרחבה הזו עשויה להוביל לתוצאות בלתי מתקבלות על הדעת. נבחן לדוגמה את המקרה האבסורדי הבא: אדם נהג במהירות מופרזת מחיפה לתל אביב, ובהמשך נהג כחוק עד ירושלים, שם דרס הולך רגל שהתפרץ במפתיע לכביש. אילו לא היה נוהג ברשלנות, במהירות מופרזת בין חיפה לתל אביב, לא היה מגיע באותו הרגע הגורלי לדרוס את הולך הרגל, ועל כן מתקיים קשר סיבתי עובדתי, אף על פי שמהירותו המופרזת כלל לא היוותה סיבה לדריסת הולך הרגל. לכן, יצרה הפסיקה נדבך נוסף - הקשר הסיבתי המשפטי, אשר משמש מעין "בלם", או "מסננת", במטרה למנוע תוצאות בלתי מתקבלות על הדעת. כלומר, גם אם מתקיים קשר סיבתי עובדתי, כפי שמתקיים בדוגמת הנסיעה לירושלים, יכול בית-המשפט לקבוע כי אין אחריות במסגרת עוולת הרשלנות, היות שלא מתקיים קשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי המשפטי נועד אם כן להכריע האם רצוי, כעניין של מדיניות משפטית, להטיל אחריות ברשלנות במקרה הנדון. בהקשר זה בודק בית-המשפט שלושה משתנים:

מבחן הצפיוּת - אשר בוחן האם צפוי שכתוצאה מהאשם יגרם הנזק. מקובל בפסיקה כי מבחן הצפיות הוא המבחן המרכזי בעוולת הרשלנות.
מבחן הסיכון - הבוחן האם הנזק הוא הסיכון אותו רצה המחוקק למנוע.
מבחן השכל הישר - לפיו יש קשר סיבתי אם נראה הגיוני שכך היה.

סקירת הדין

חשיבות עוולת הרשלנות ושכיחות
עוולת הרשלנות היא העוולה הנזיקית הנפוצה ביותר כיום במשפט הישראלי, כפי שציין השופט ברק בפסק-הדין בעניין גורדון. אחד הגורמים להיותה של עוולת הרשלנות פופולרית כל-כך, הוא גמישות העוולה והיקפה. זאת היות שככל שהעוולה גמישה יותר ובעלת תחולה רחבה יותר, כך היא מסוגלת להכיל מספר רב יותר של אירועים ומקרים עובדתיים. כתוצאה מכך היא הופכת לשימושית יותר, ובאופן טבעי עולה תדירות השימוש בה במערכת המשפט. כפי שיובהר להלן, גמישות עוולת הרשלנות, ותחולתה הרחבה במשפט הישראלי, הם תולדה של האופן בו הפסיקה פירשה את העוולה במשך השנים. בנוסף להיות העוולה פופולרית במיוחד, נודעת לה חשיבות עיונית ומשפטית רבה, שכן לפי הצהרת הפסיקה והספרות האקדמית, היא המנוע המרכזי התורם להתפתחות דיני הנזיקין, ומשמשת כמכשיר העיקרי להרחבת תחולת דיני הנזיקין במשפט הישראלי. חשיבותה של העוולה אף זיכתה אותה בכינוי "מלכת העוולות" מפי השופט ברק בפסק-הדין בעניין גורדון. על אף שבמרוצת השנים נוספה על פקודת הנזיקין חקיקה ספציפית המסדירה את ההסדרים הנזיקיים בתחומים שונים, כגון תאונות דרכים ואחריות למוצרים פגומים, לא נפגעה בכורתה של עוולת הרשלנות.


היחס בין עוולת הרשלנות לעוולות נזיקיות אחרות
דוגמה להגמשה והרחבה של עוולת הרשלנות, ניתן לראות באופן שבו הגדירה הפסיקה את היחס בין עוולת הרשלנות לעוולת אחרות בפקודת הנזיקין. פקודת הנזיקין מורכבת משני סוגי עוולות:

הסוג הראשון עוסק במקרה עובדתי ספציפי, המוגדר בחוק באופן מצומצם יחסית. עוולת אלו נקראות עוולת פרטיקולאריות. למשל, סעיף 62 לפקודה, מגדיר עוולה הנקראת עוולת גרם הפרת חוזה, לפיה "מי שביודעין... גרם לאדם שיפר חוזה... הרי הוא עושה עוולה". במקרה זה, הסעיף מאפשר רק לנפגע מהפרת החוזה לתבוע רק את מי שגרם להפרה. אולם הסעיף אינו מאפשר תביעה בגין תאונת דרכים למשל, או כל עילה אחרת שאינה גרם הפרת חוזה.
הסוג השני של העוולות מוגדר בחוק באופן רחב יותר ואינו מגביל עצמו למקרה עובדתי ספציפי.
עוולות אלו נקראות עוולות המסגרת, או עוולות הסל, וניתן למנות בהן את עוולת הפרת חובה חקוקה ועוולת הרשלנות. נשאלת השאלה, מה הדין במקרה בו לא ניתן לעשות שימוש בעוולה פרטיקולארית כלשהי, האם יכולה עוולת הרשלנות, "לקלוט" את עילת התביעה? לצורך הבהרה נשתמש בדוגמה הבאה: דני ויוני כרתו חוזה לאספקת סחורה. עידו מונע מיוני לספק את הסחורה, כלומר מביא אותו להפר את החוזה עם דני, וכתוצאה מכך נגרם לדני נזק. באיזו עוולה יכול דני לתבוע את עידו? העוולה הטבעית המכירה בתביעתו של דני, היא עוולת "גרם הפרת חוזה שלא כדין", לפי סעיף 62 לפקודה, המוזכרת לעיל כאחת העוולות הפרטיקולאריות. אולם נניח ודני אינו מצליח מסיבה כלשהי להוכיח את קיומה של העוולה. האם יוכל דני לתבוע את עידו במסגרת עוולת הרשלנות?

לסוגיה זו ניתן מענה בפסק-הדין בעניין גורדון, העוסק באדם שקיבל דוחות חניה רבים על-שמו, לאחר שמכר כדין את רכבו, ולאחר שהודיע לעירייה שהוא אינו בעל הרכב הנוכחי. היות שלא שילם את הדוחות, בסופו של דבר נשפט בגין אי-תשלום הדוחות הללו, ואף נשלח למאסר. הוא תבע את עיריית ירושלים בגין נזק אשר נגרם לו כתוצאה מהגשת כתבי אישום כלפיו ועונש המאסר שריצה על לא עוול בכפו. העוולה הטבעית להכלת התביעה היא עוולת הנגישה, לפי סעיף 60 לפקודה, העוסקת בפתיחת הליכים משפטיים לשווא כנגד אדם. אולם עוולה זו דורשת שהמזיק פעל בזדון, כלומר עשה מעשה מכוון במטרה לפגוע בניזוק, ואילו במקרה זה לא הוכח כי העירייה פעלה בזדון, אלא בהיסח-דעת או בחוסר תשומת-לב. לכן נדרש בית-המשפט לשאלה האם ניתן להטיל על המזיק אחריות במסגרת עוולת הרשלנות. השופט ברק, טבע את ההלכה, לפיה עוולת הרשלנות אכן יכולה לקלוט לתוכה תביעות נזיקיות אשר לא נקלטות במסגרת עוולה פרטיקולארית אחרת. עוולת הרשלנות משמשת מעין "רשת ביטחון", היות שדיני הנזיקין בנויים "רשתות על גבי רשתות", כך שאם אין לתביעה מקום בגדר עוולה אחת, היא יכולה לחסות בצילה של עוולת מסגרת אחרת, ובפרט בצילה של עוולת הרשלנות. באופן דומה, נפסק בעניין אחר, שהיעדר תחולתו של ענף משפטי אחד, אינו שולל את תחולתו של ענף משפטי אחר.

אולם, על אף האמור לעיל, בית-המשפט נזהר בדבריו ושומר לעצמו את האפשרות לקבוע בכל מקרה ומקרה את היחס הקונקרטי בין העוולות הפרטניות לבין עוולת הרשלנות, כך שאין להסיק באופן אוטומטי שכל עוולה פרטיקולרית נבלעת בעוולת הרשלנות. בסיכומו של דבר, ניתן להניח שבמרבית המקרים יהיה בית-המשפט נכון להחיל את עוולת הרשלנות גם כשנשללת תחולת של עוולה פרטיקולארית אחרת, אולם יש לבחון כל מקרה לגופו.


השתלשלות היסטורית וגבולות העוולה לאור הפסיקה
עוולת הרשלנות הופיעה לראשונה במסורת הדין הבריטי, באמצע המאה ה-18. עד אז, דיני הנזיקין האנגלים עסקו רק בעוולות הדורשות יסוד נפשי של כוונה, בעוד שעוולת הרשלנות כאמור אינה דורשת שהמזיק התכוון לגרום נזק. התחום הראשון שהתפתחה בו עוולת הרשלנות היה רשלנות של בעלי מקצוע, כגון נפחים וסנדלרים. כיום, עוולת הרשלנות חלה על כל פרט בחברה, וכמעט בכל תחום. כך למשל, בפרשת גורדון, קבע השופט ברק, כי רשימת המצבים עליה משתרעת עוולת הרשלנות לעולם אינה סגורה: היא נקבעת בהתאם לתחושת הצדק והמוסר החברתי, וצורכי החברה המשתנים. משמעותה של הלכה זו, ומכאן גם חשיבותה, היא שעוולת הרשלנות עשויה לחול על אין-ספור סיטואציות עובדתיות, בהתאם לשיקול דעתו של בית-המשפט, ובכך היא מעניקה לבית-המשפט מרחב פעולה ניכר ביצירת והכוונת נורמות התנהגות הרצויה בחברה. אליבא דברק, גישה זו היא הכרחית אם מבקשים לשמור על חיוניותה של פקודת הנזיקין, שכן לולא גמישות זו לא תוכל הפקודה להתמודד עם הבעיות החדשות שמזמנת המציאות. רק על ידי יצירת עוולה גמישה ורחבה, ניתן יהיה להעניק הגנה ראויה למלוא האינטרסים המוגנים על ידי הפקודה.

אולם למרות הפירוש הגמיש שהפסיקה העניקה לעוולת הרשלנות, ישנה עדיין מחלוקת כיום סביב השאלה על אילו סוגי נזקים חלה העוולה. ישנם נזקים אשר לגביהם אין מחלוקת באשר לתחולת עוולת הרשלנות, כגון נזקי גוף. לדוגמה, אם טל חפרה בור במדרכה, ומאיה נפלה לתוכו ושברה את ידה, אין חולקים על-כך שמאיה זכאית לתבוע מאת טל פיצויים במסגרת עוולת הרשלנות. אולם ביחס לסוגי נזק אחרים, הפסיקה התחבטה במשך השנים בשאלת הכללתם במסגרת עוולת הרשלנות. הקביעה על אילו סוגי נזקים חלה העוולה, קובעת במידה רבה את גבולותיה של העוולה. גבולות אלו משמשים מעין "מסננת", או "בלם", מפני הרחבת יתר של האחריות ברשלנות, יחד עם יסוד חובת הזהירות. משמעות ה"בלם" היא כי לעתים, גם אם מתקיימים כל יסודות העוולה, לא תוטל על המזיק אחריות במסגרת עוולת הרשלנות, אם הנזק אשר התרחש הוא כזה שהפסיקה אינה רוצה להכיר בו כבר פיצוי במסגרת עוולת הרשלנות.

כך למשל, באופן היסטורי הפסיקה לא הכירה בנזק הממוני הטהור - נזק כלכלי-כספי, שלא נוסף עליו נזק גוף או נזק פיזי כלשהו. הספרות האקדמית מציינת כי ההבחנה בין נזק ממוני לנזק לגוף מבוססת על השוני באינטרס הנפגע, כלומר פיצוי בגין נזק גוף נועד להגן על זכותו של אדם לשלמות הגוף, ואילו פיצוי בגין נזק ממוני מטרתו להגן על זכות הקניין של הפרט. למרות גישת הפסיקה בעבר, בשנים האחרונות חל שינוי במגמת הפסיקה, וישנה נטייה כיום להכיר בנזק ממוני טהור כבר פיצוי. החריג הראשון בו הכירה הפסיקה, היה בפסק-הדין ויינשטיין, שם קבע השופט אגרנט כי ניתן לפצות ניזוק בגין נזק ממוני טהור, במצב בו בעל מקצוע הציג כלפיו מצג שווא. זאת בתנאי שהמצג היה במהלך העסקים הרגיל ובתנאי שהניזוק הסתמך על המצג. אחריות דומה ליצירת מצג שווא הוטלה גם על המדינה בפסק-הדין בעניין אילנקו.
מאוחר יותר, ביהמ"ש נכון היה לקבל את טענת הנזק הממוני הטהור גם במצבים שאינם בגדר מצג שווא. כך למשל בפסק-הדין בעניין פז, השופט ריבלין הכיר בקיומו של נזק ממוני טהור בגין צמצום קהל הלקוחות של תחנת הדלק. תחום נוסף בו הכיר בית-המשפט הוא אחריות של בעלי מקצוע, כגון קבלנים, רופאים ועורכי-דין. בפסק-הדין בעניין רבינוביץ, עורך-הדין שלא העריך נכון את מס השבח שישולם על נכס מסוים בעת מכירתו, נקבע כרשלן. פרופ' ישראל גלעד סובר, כי מדובר בפסיקה מרחיקת לכת, שכן עורך-הדין היה גם חבר אישי של הלקוחה, והעצה שיעץ הייתה בגדר עצה חברית. יתרה מכך, במקרה הנדון סביר להניח שהלקוחה הייתה מוכרת את הנכס בלאו הכי, כך שנוצר קושי בהוכחת קשר סיבתי בין פעולת המזיק לנזק.
תחום מיוחד של נזקים ממוניים טהורים בו בית-המשפט היה נכון להכיר, הוא נזקים הנובעים מהליך משפטי. למשל, בפסק-הדין בעניין סחר-ים, בית-המשפט קיבל את תביעתו של ניזוק אשר תבע בגין נזק שנגרם לו עקב עיקול לא מוצדק שהוטל על סחורתו. מגמה זו הגיעה לשיא בפסק-הדין וינברג נ' אריאן. מדובר היה בקונה אשר רכש נכס במקרקעין, אולם לאחר הרכישה הסתבר שקונה אחר כבר רכש את הקרקע, כלומר מדובר היה בעסקה סותרת. לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, הקונה השני בזמן בעסקה סותרת אינו זכאי לקבל את הקניין בנכס, ללא קשר לשאלה האם רשם הקונה הראשון הערת-אזהרה או לאו. אולם בית-המשפט קבע שאם הקונה הראשון לא רשם הערת אזהרה על הנכס, רואים אותו כאילו התרשל, והקונה השני זכאי לכן לפיצוי כספי בעבור הנזק שנגרם לו כתוצאה מכניסתו לעסקה הסותרת. לדעת כמה חוקרים, קביעה זו מרחיקת לכת משום שהיא סותרת את ההסדר של חוק המקרקעין.

תחום נוסף של נזקים אשר באופן היסטורי הפסיקה לא הכירה בו כבר-פיצוי, הוא תחום הנזקים הבלתי-ממוניים הטהורים. הכוונה לנזקים אשר אינם ניתנים לכאורה לאומדן כספי, ואשר אינם מצטרפים לנזק גוף, או נזק ממוני ספציפי. לדוגמה, עגמת נפש, כאב וסבל. לרוב סוגי הנזק השונים משפיעים זה על זה ומקיימים ביניהם יחס של הדדיות. כך למשל, שריפתו של פורטרט משפחתי עתיק ויקר ערך גורמת לנזק ממוני, אולם בוודאי גורמת גם לעגמת נפש רבה, והשמצת סוחר עשויה לגרום בנוסף לעלבון גם לפגיעה משמעותית בהיקף המסחר. אולם, במקרים בהם הנזק שנגרם הוא בלתי-ממוני בלבד, הנזק קשה יותר להוכחה, ועל-כן באופן היסטורי הפסיקה נמנעה מלהכיר בו כנזק בר-פיצוי. נקודת המפנה במשפט הישראלי התרחשה בפסק-הדין גורדון, שם קבע לראשונה השופט ברק שניתן להכיר בנזק בלתי-ממוני טהור כבר-פיצוי. במשך השנים הפסיקה הכירה במספר מקרים בנזק בלתי ממוני שכזה. בפסק-הדין בעניין אבנעל, התקבלה תביעתה של חברת ייבוא נעלים כנגד רשות המכס, אשר נימקה את סירובה להעניק לחברת הנעלים מכסות ייבוא בנימוקים שקריים, ולא נתנה לחברה להשמיע טענתה כראוי. בפסק-הדין בעניין תנובה (פרשת הסיליקון בחלב), תבע צרכן את יצרנית החלב על תחושת הגועל החזקה שחש, כאשר הסתבר לו בדיעבד שבחלב ששתה הייתה כמות קטנה של סיליקון. היות שבית-המשפט קיבל את קביעות המומחים שסיליקון בחלב אינו מזיק לבריאות הצרכנים, לא היה מדובר בנזק גוף או נזק ממוני כלשהו, אלא בנזק בלתי-ממוני טהור בלבד. השופטת נאור קיבלה את טענת העותר כי תחושת גועל בדיעבד מצדיקה פיצוי במסגרת עוולת הרשלנות. יש הסוברים, כדוגמת פרופ' גלעד, שזהו המקרה מרחיק הלכת ביותר בפסיקה הישראלית ביחס לנזק בלתי-ממוני טהור.

עוד נדונה בפסיקה סוגיית האחריות במסגרת עוולת הרשלנות לנזקים עקיפים, המכונים גם "נזקי ריקושט". הכוונה לנזקים הנגרמים לא רק לניזוק הישיר, אלא גם לסובבים אותו או לפרטים אחרים באירוע. לרוב בית-המשפט מפגין עוינות כלפי תביעות מסוג זה, מחשש להצפת בתי המשפט והרתעת יתר. החריג לכך הוא תביעתם של התלויים בניזוק, כגון אלמנתו ויתומיו של נהרג בתאונת דרכים.


מבט לעתיד
בהצעת חוק דיני ממונות מנוסחת עוולת הרשלנות באופן בהיר יותר. מוצע להחליף את סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין בסעיף 387, תחת סימן העוולות הכלליות. סעיף זה כולל בתוכו שלושה סעיפים קטנים:

ס"ק (א), מגדיר את הרשלנות כפונקציה של התרשלות וחובת זהירות.
ס"ק (ב) קובע מהי התרשלות. בנוסח מוצעות שתי חלופות, כאשר בשתיהן התרשלות מוגדרת כסטייה מקנה המידה של האדם הסביר, ובשתיהן מוגדר כי הכללים החלים על התרשלות חלים גם על מעשים שעשה המזיק בכוונה. חלופה (ב) מגדירה את השיקולים שלאורם תבחן השאלה האם ההתנהגות הייתה סבירה בנסיבות העניין, ומעגנת את חובת הזהירות הקונקרטית אשר פותחה קודם לכן בפסיקה.
ס"ק (ג) מעגן את מבחן הצפיות כמבחן הרלוונטי לחובת הזהירות הקונקרטית ברשלנות. מלשון הפקודה הוסרה החלופה העוסקת בבעל מקצוע מסוים ו"במהלכם הרגיל של הדברים", מאחר ובכל מקרה תבחן התרשלות על רקע נסיבותיה. ס"ק (ג) מוסיף על הפקודה את הדרישה, כי הטלת אחריות על אדם בנסיבות העניין, תהא צודקת, הוגנת וסבירה. זאת, בשים לב לאופי היחסים שבין הצדדים ולעניין הציבורי שבהטלת האחריות. נראה כי סעיף 387, מפשט את מבנה העוולה, ונותן לחלקים מיסודותיה עיגון סטטוטורי, נוסף על ההלכה השיפוטית.
השאלה היא עד כמה תתרחב עוולת הרשלנות בעתיד, ואילו נזקים, ואילו ניזוקים יכללו בעתיד במסגרתה. בעניין זה, גורלה של עוולת הרשלנות תלוי בכיוון בו יבחר בית-המשפט ללכת. אם תמשך מגמת ההרחבה ברשלנות, צפויים אנו לגדילה משמעותית בכמות תביעות הרשלנות שיוגשו. לעומת זאת, אם תגלה הפסיקה ריסון רב ביחס לגבולות עוולת הרשלנות, למשל בשל החשש מהצפת בתי-המשפט, סביר שנראה שימוש קטן והולך בעוולת הרשלנות, או לפחות לא נחזה בעליה במידת השימוש בעוולה.


מבט ביקורתי
לעוולת הרשלנות כאמור ישנם שני מבנים אפשריים, הבאים לידי ביטוי בערבוביה בפסיקה. כך למשל, לעתים נעשה שימוש במודל המשולש של עוולת הרשלנות, הכולל את יסודות ההתרשלות, חובת הזהירות והקשר הסיבתי. דוגמה לניתוח שכזה ניתן לראות בפסק-הדין בעניין מיימוני. אולם לעתים נעשה שימוש במודל המרובע, המפצל בין חובות הזהירות השונות, כך שמתקבלים ארבעה יסודות שונים לעוולת הרשלנות: התרשלות, חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית והקשר הסיבתי. דוגמה לניתוח שכזה ניתן למצוא בפסק-הדין בעניין עמרם. בנוסף, כפי שטוען פרופ' פורת, לעתים הפסיקה שוגה ביישום היסודות השונים, תוך שהיא מבלבלת ביניהם. כך למשל, פעמים נעשה ניתוח חובת הזהירות המושגית לפי הקריטריונים שפורטו לעיל, אולם לעתים הפסיקה בוחנת במסגרת חובת הזהירות המושגית שיקולים השייכים למעשה לבחינת ההתרשלות. דוגמה לניתוח שגוי כזה ניתן למצוא בפסק-הדין בעניין מרצלי.

התוצאה המתקבלת היא חוסר אחידות ביישום מבנה העוולה. הקושי העיקרי בחוסר אחידות זה, הוא הבלבול ואי-הבהירות שהוא גורר עימו. במונחים של הניתוח הכלכלי של המשפט אי הבהירות מביאה למעשה לבעיית מידע. כלומר, מזיק-בכוח אשר אינו יודע מתי עליו להימנע מהתנהגות מסוימת, או מאיזו התנהגות עליו להימנע, אינו יכול לכלכל את צעדיו בהתאם. לפי פרופ' גלעד, בדיני נזיקין בכלל, ובעיקר בעוולת הרשלנות המבוססת על הפרת סטנדרט התנהגות חברתי מסוים, בעיית המידע מטילה ספק ביכולת ההרתעה של העוולה. לחלופין ניתן לומר, כי גם אם ההרתעה לא מתבטלת לחלוטין, במקרים מסוימים העוולה מרתיעה באופן חלקי בלבד. פרופ' גרי שוורץ מכנה סיטואציה זו "הרתעה חלשה". כתוצאה מכך, רוב הזמן העוולה תחטיא את אחת ממטרותיה העיקריות: הכוונת ההתנהגות הפרטים בחברה. הבלבול במבנה העוולה לא מוביל בהכרח לתוצאה שונה של פסק-הדין. גם הביקורת האקדמית שהושמעה כלפי הניתוח של הפסיקה, בין היתר מפי פרופ' גלעד, לא מכוונת כלפי הכרעתו של בית-המשפט גרידא. הקושי נעוץ בעיקר במישור ההרתעתי.

ניתן להקשות ולשאול: האם בעיה זו אינה מתעוררת גם במצבים שבהם הפסיקה מרחיבה את גבולות עוולת הרשלנות, או למעשה בכל מקרה בו הפסיקה יוצרת הלכה חדשה? התשובה היא כי ודאי שכל חידוש הלכתי של הפסיקה יוצר בעיית מידע דומה לבעיה שהוצגה מעלה, ולכן לכאורה אין הבדל בין הרחבה גבולות עוולת הרשלנות לבין השימוש המבולבל ביסודות העוולה. אולם, ניתן לטעון כי השינוי בגבולות עוולת הרשלנות הוא בלתי נמנע לאור שינויים המתרחשים במרקם החיים, המחייבים התאמת העוולה לצורכי החיים המשתנים. טענה דומה העלה השופט ברק בפסק-הדין בעניין גורדון. אולם את אי-הסדר בניתוח יסודות עוולת הרשלנות בהחלט אפשר, ורצוי למנוע. יישום מסודר ועקבי של יסודות העוולה, בוודאי לא יפתור לחלוטין את בעיית המידע, אולם סביר שיצמצם אותה.

פתרון אפשרי אחד עשוי להיות בהבהרת הבלבול במבנה העוולה בחקיקה מפורשת. שינוי כזה צפוי להתקבל עם קבלת הצעת חוק דיני ממונות, אשר ניסוחו יבהיר יותר את אופן הניתוח הרצוי של יסודות העוולה. פתרון נוסף הוא יתר ריסון עצמי של השופטים בכל הנוגע למבנה העוולה. בנוסף ינחה המחוקק את השופט יותר בבהירות באשר לטיפול בעוולת הרשלנות, והצורך בחקיקה שיפוטית יקטן. אין הכוונה להביא לקיפאון משפטי בתחום דיני הנזיקין, שכן אין ספק שמציאות החיים המשתנה דורשת את שינוי הדינים בהתאם וכי עוולת הרשלנות היא אכסניה נוחה לשינויים אלו. אולם ראוי כי שינויים אלו לא יעשו במישור המבני דווקא, שכן כאמור חוסר העקביות במבנה העוולה פוגע בהרתעה.

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערה:
המידע באתר זה הינו כללי בלבד ויתכן שאינו מעודכן.
לפיכך, השימוש במידע שבאתר זה הינו על אחריות המשתמש בלבד, ואין לראות בו כייעוץ משפטי.
כל מקרה שונה בנסיבותיו, המעוניין בשירותים משפטיים לגופו של עניין מוזמן ליצור קשר עם המשרד.
 

 

טופס פניה מהירה
לייעוץ ראשוני

שם:
טלפון:
דוא"ל:
תיאור העניין או השאלה בקצרה:
 
הקלד את המס'  

 

 

 

המידע באתר זה הינו כללי בלבד ויתכן שאינו מעודכן. לפיכך, השימוש במידע שבאתר זה הינו על אחריות המשתמש בלבד, ואין לראות בו כייעוץ משפטי.  כל מקרה שונה בנסיבותיו,
 המעוניין בשירותים משפטיים לגופו של עניין מוזמן ליצור קשר עם המשרד.

כל הזכויות שמורות © זאב אינגבר 2010

in1law@gmail.com

אתרים מהלב - בניית אתרי תדמית